קטגוריות
מיוחדים

פסטיבל רוק ורכטר, בלגיה

אני אוהבת מוזיקה. אני חושבת שאני אוהבת מוזיקה יותר מהכל. כפועל יוצא הופעות הן לחלוטין הבילוי המועדף עליי. בין לרקוד בבוץ לבין שינה בצימר אמיתי – בין לנגן על אקורדיון של הומלס לבין גמיעת בירה בלגית – פסטיבל רוק ורכטר 2014 היה הדבר הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי.

אני אוהבת מוזיקה. אני חושבת שאני אוהבת מוזיקה יותר מהכל. כפועל יוצא הופעות הן לחלוטין הבילוי המועדף עליי וכשארקטיק מאנקיז הוציאו את am, שנתיים אחרי שמייג'ור לייזר שחררו את פאקינג get free, סם סמית הופיע בבמה שהיא בכלל לא מרכזית ואוסקר אנד דה וולף הופיעו בצהרי היום השם ישמור ומי בכלל הכיר אותם, אני חוויתי ארבעה ימים של התרוממות רוח ונפש. בין לרקוד בבוץ לבין שינה בצימר אמיתי – בין לנגן על אקורדיון של הומלס לבין גמיעת בירה בלגית – פסטיבל רוק ורכטר 2014 – כן כן אי שם בנבכי העשור הקודם – היה הדבר הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי.

שתילת הרעיון

אני יושבת בין כל הספרים, הפסקי דין והשעמום הנוראי הזה שנקרא החיים שלי, מתחת לפלורסנט ומול המחשב, שעות של עבודה משעממת שנלקחו ממני ולעולם לא ישובו. וואלה לא נעים להודות, אבל אישה מתה ואפילו לא מהלכת. יושבת. תיאור די מדויק לתקופה הזו.

קרן מתקשרת.

אחרי ההצלחה הגדולה של ההופעה של מיוז בברלין, בהחלט בין ההופעות הטובות ביותר שיצא לי לקפץ בהן, קרן חרמנית על עוד הופעה בחו"ל. קרן, שתמיד היתה זו שחושבת בגדול והרבה לפני שהפכה לאמא ואפילו עוד לפני שהפכה לאשת איש, החליטה שאנחנו נוסעות לפסטיבל רוק בבלגיה. רוק ורכטר.

ובכן, ורכטר היא עיירה מנומנמת שקמה לתחייה פעם בשנה לארבעה ימים, ומארחת את אחד הפסטיבלים הגדולים באירופה לחובבי הרוק-אינדי-פופ. אני אישית לא שמעתי עליו מעולם ותכלס אני חובבת. חובבת מושבעת.

"לאן?"

"לרוק ורכטר"

קרן, שבבסיסה מתקשה עם המילה "לא" בצירוף הגיון יותר מדי בריא והיכרות עם החומר האנושי ומצבו, ע"ע אני, שוטחת בפניי את הליין אפ המינימלי שפורסם באותה עת, נכון ליום שיחתנו – מטאליקה וקינגס אוף ליאון (למיטב זכרוני). מה אני אגיד לא? ועוד לקרן? שמתקשה? קרן, שבבסיסה חושבת צעד אחד קדימה בצירוף קווי דמות משיקים לזינה הנסיכה הלוחמת, במקרה הטוב ופויזן אייבי במקרה היותר טוב, מונה בפניי את הליין אפ של שנה לפני כן ושנה לפני כן כדי להוכיח לי שכל השמות הגדולים יודעים שהפסטיבל הזה קיים. כולם חוץ ממני.

כמעט כל שיחה בנינו, וזאת לא היתה שונה, מסתיימת ב – "אוקיי, אבל תבטיחי שתחשבי על זה, אל תשללי".

הפסטיבל ביולי. קנינו כרטיס בינואר.

הכנות לפסטיבל

קנינו כרטיס באמצעות חברת און טור – שמציעה חבילות לפסטיבלים ומתמחה בתיירות מוזיקה – כי למי יש כוח להתחיל להתפזר, קיבלנו ערכה מעוצבת המכילה את כל המידע והמסמכים הנחוצים והרגשנו חשובות. כמובן שרתמנו עוד שתי חברות לעניין – יעלית ואביב, פתחנו קבוצה בוואטסאפ והתחלנו במסע ארוך שנמשך חצי שנה של ארגונים והרמות לעצמנו בכל פעם שנפגשנו, לא משנה באיזה פורום. בכל הזדמנות ה"לחיים!" שלנו הפך "ליולי!" (מועד הפסטיבל, נו) והפלייסליסט בעבודה שונה בהתאם לאמן שהוכרז ככזה שנוסף לליין אפ. הרי זה ברור שצריך לשמוע את כל האלבומים של כל האומנים שמופיעים בפסטיבל, אחרת איך נדע את כל השירים בעל פה? וכשכולם ישירו מה אנחנו נעשה? נמלמל חס ושלום? נעשה כאילו? אנחנו לא חובבניות!

בלי קשר כמובן, זוהי גם הזדמנות מצוינת להכיר אומנים חדשים (ע"ע sbtrkt שהפכו חברים מאוד טובים שלי מאז, אבל ביטלו ברגע האחרון, סלחתי).

במקביל לכל הכיף הזה, אני, איריתה, בעלת פטיש נוראי לטבלאות, הנה אמרתי את זה, הכנתי טבלה. לכל יום בפסטיבל טבלה. חילקתי אותה לשלוש עמודות, כל עמודה מציינת במה אחרת. השורות חולקו לפי השעות. בצורה הזו יכולנו להבין מי מופיע איפה ומתי ואיך אנחנו מחלקות את הזמן שלנו בין ההופעות. החל מהצהריים ועד סוף אותו היום. הכי חמוד שלי: אחרי מחקר מקיף על חשבון שעות העבודה, רשמתי הערות תחת כל להקה שלא הכרנו: אלה נחמדים, אלה שקטים מדי, יעלית תאהב את אלה, פה אפשר לנוח…..

בפועל, ישנו עד מאוחר, קמנו כשקמנו וראינו את מי שראינו ושמחנו בחגינו.

skrillex למי שתוהה. צילום: אביב שקורי

כשהליין אפ החל להיסגר, והטבלה החלה להתמלא, הרגשתי כאילו הקירות מתחילים להיסגר עליי, שהשמיים נופלים והאדמה שנייה מלבלוע אותי. מולי ניצבת דילמה שלא ידעה האנושות כולה. אז בהתאם לטבלה הגאונית שהכנתי, הפיקסיז ופרל ג'אם מופיעים במקביל. האחת (להקה, זו נקבה) בבמה המרכזית, השנייה באוהל. או מיי גאד. מה לעזאזל אני עושה?? אוקיי, אוקיי. פוסט קטן בפייסבוק, דיון סוער (בחיי היה סוער) בין חבריי הרוקיסטים – הרוב בעד פרל ג'אם. אני, שוברת שתיקה, שורות, כללים, חוקים וחתיכת היפסטרית נון-קונפרמיסטית שכמותי – מעדיפה פיקסיז. תשאלו אותי איך היה? לא יודעת! לא ראיתי כלום. האוהל היה מפוצץ ולא הצלחתי להידחק פנימה. חזרתי לבמה המרכזית (פרל ג'אם נתנו בראש, למרות שלדעתי – והנה יהרגו אותי 66% מהאוכלוסיה שקוראת עברית, ואת הבלוג שלי: פרל ג'אם לא עשו שום דבר ממש טוב מאז Ten).

כחלק מההכנות הזמנו מקום לינה בכפר שנקרא טינן. הוא היה מעט מרוחק מהעיירה לוון (משם לוקחים שאטלים לפסטיבל), אבל מסתבר שהעובדה שהזמנו כרטיסים בינואר לא עזרה לנו במיוחד כי כל המלונות בלוון כבר היו מלאים. עכשיו בואו, הפסטיבל מציע איזור קמפינג וזה אפילו לא עולה כ"כ הרבה, ואני, אני בעברית לא עושה קמפינג, אז קמפינג בצרפתית? או הולנדית? או, איזה עוד שפות רשמיות יש בבלגיה, גרמנית? אז אם כבר גרמנית – אז צימר! הזמנתי לנו צימר!

צילום: אביב שקורי

הפסטיבל

טוב, אז אם בלהוציא לכם את הקנאה מבפנים עסקינן תשמחו לדעת שאחרי מספר ימים באמסטרדם הגענו עם אוטובוס לבלגיה. כן התארגנו באמסטרדם, זה חשוב. היו כאלו שלקחו חבילה לגרמניה קודם, אלה חובבנים למשל. כאמור, אנחנו לא חובבניות!

פרקנו את הדברים בצימר, שתינו ואז עוד קצת ויצאנו לדרך.

אז המסלול הוא כזה, תחבורה כלשהי לעיירה לוון (כעשרים דקות), שתייה מופרזת בבר המקומי, היחיד שקיים אם לומר את האמת, צועדות שיכורות לשאטל, עושות בלאגן בשאטל, כולם נהנים, בלאגן בכניסה לפסטיבל, פסטיבל – וחוזר חלילה. בייסקלי זה הלופ. ארבעה ימים. חשבתי לפרק לכם את העניין לימים, לרשום מי הופיע בכל יום, וואוווו מי הופיע בכל יום, הזייה, לרשום ביקורת על ההופעות – אני יכולה, אני נהדרת בביקורת על הופעות, החלטתי שזה פחות מעניין מי שלא היה שם.

אני כן יכולה לספר שמדובר בסדר גודל של פסטיבל שלא ראיתי בחיי. השטח עצום, כמות אנשים בלתי הגיונית ועוד יותר כמות של הופעות מעולות שאפשר רק לחלום עליהם.

אני כן יכולה לספר איך התעלפתי על הדשא ביום השני ואביב החזיקה מעליי מטריה בכדי שלא ארטב ולא רק זה, הבחורה היתה אחראית מספיק בכדי להעיר אותי לפני ההופעה של ארטיק מאנקיז – שלא היתה משהו ביי דה ווי. אבל אחריה – בום! – מייג'ור לייזר הפציץ עם אחת ההופעות הכי טובות בפסטיבל.

אני יכולה לספר איך יעלית לא אכלה כלום חוץ מפסטה, איך קרן צבעה את הפנים שלה לאדום צהוב שחור כי נבחרת בלגיה שיחקה בגמר של איזה שיט כלשהו בכדורגל (היא הפסידה).

איך התחיל לרדת גשם ולנו בכלל לא היה אכפת כי קנינו קונדומים בגודל אדם והתכסנו בהם ואיך הסתערתי על מונית נוסעת כדי לתפוס אותה והותרתי אירופאים המומים, שמחכים שעות למונית, מאחור.

איך הומלס אחד הזמין אותי לנגן באקורדיון שלו ואפילו ניסה גם ללמד אותי, אוקיי אולי הזמנתי את עצמי לנגן לו באקורדיון (אבל הוא כן ניסה ללמד אותי) ולשתות לו מהבירה. ואיך הגיע לראשי כובע אדום – רק אלוהים יודע וגם איזו פיסת בד אפורה שלא בטוחה אם זה היה צעיף או חולצה, ואיך הצטלמנו עם מטרייה פתוחה באוטובוס, עם נהג האוטובוס, עם נוסעי האוטובוס, עם אנשי הניקיון, אנשי הביטחון, הבחורה בכניסה, שנראתה כמו התינוק של במבה, עם עוברים ושבים……

ואם זה לא מספיק, תכפילו בארבע.

2 תגובות על “פסטיבל רוק ורכטר, בלגיה”

איך שאת יודעת להנות מהחיים כפרה עלייך. תזמיני אותי פעם לאיזה פסטיבל כזה, אני אשאיר את הילדים עם בייבי סיטר ולא אסתכל לאחור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *