קטגוריות
קרואטיה

פארק מקסימיר

הגעתי לפארק מקסימיר. פארק עצום מהמאה ה-18 הקרוי ע"ש הבישופ מקסימיליאן וממוקם בחלקו המזרחי של העיר. הופתעתי לגלות כי יש ווי פיי חינם ברחבי הפארק. גן חיות. מסעדה מרתקת בראש אחת הגבעות – שלמעשה היתה פעם מגדל תצפית. מדרגות המובילות לאנדרטת mogila. והרבה מאוד כלבים.

"למה את לא יכולה לשבת במקום אחד? תשבי במקומך ותפסיקי לזוז"

"את ילדת רחוב? תפסיקי להסתובב ברחובות ותכנסי הביתה"

"קסטה! עשית לי חור בראש"

לכל אחד יש את המשפטים הקבועים שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. בהוויה שלו. בחיי היום יום שלו. בהתבגרות שלו. אני לא זוכרת יום אחד בלי משפט מהסוג הזה. עכשיו שיהיה ברור. אני לא באה לבקר את הוריי, מלמדיי ואת החברה כולה. זו לא המטרה שלי. לפחות לא בכתבה הזו. להיפך, לצד משפטים כמו אלה שמעתי הרבה "את מוצלחת" "את ילדה יפה שלי" וכדומה. אז הכל קול.

קשה לי לשבת במקום אחד.

כל חיי קינאתי באנשים ששכבו עם שתי רגליים ישרות – בחוף, באמבטיה, על כסא נוח, על הדשא – ולא זזו שעות. אני חייבת רגל אחת מקופלת. אחרי שאני שוכבת, נגיד חמש דקות, אני חייבת לקפל גם את השנייה. אחרי עשר דקות – לקום.

לפני הגיוס, נסענו כמה חברים לסיני. לעשן משהו, להתפנן, לרבוץ. הבטתי בכל החברים שלי מקובעים לאדמה ואני, כמו אדם תלוש, הרגשתי שאני חייבת תנועה. "בואו נעשה משהו", "בואו נעשה טיול ג'יפים", "בואו נרכב על גמל", "בואו נטייל בשוק". הם היו מעוניינים ברביצה שלהם, זה עשה להם טוב. לשם כך הם התכנסו. ואני. אני השתעממתי.

מאז עבר יותר מעשור. כמעט שניים אללאיסטור.

החיים מעצבים אותך. אם רצת מהר, אולי תתעייף קודם. אם זייפת לרוב, אולי תשאר לבד. דבר אחד בטוח, אנחנו משתנים. חלקנו משתפרים. חלקנו לא. אך כולנו עם הזמן יודעים מה טוב לנו. למרות שלא כולנו נפעל לשם כך. כך למשל, גבר שיודע כי סוג מסוים של נשים לא עושות לו טוב – לא תמיד יתרחק מאלה או אישה שיודעת כי עבודה משרדית היא לא בשבילה אך עדיין תעבוד בה כי אין בה את הכוחות לחפש עבודה אחרת.

אני השתניתי. מדויק יותר – אני התמתנתי. אם פעם הייתי חייבת לרוץ, היום אני מבינה את החשיבות שבעצירה. אם פעם הייתי מדברת מאוד מהר וקופצת מנושא לנושא, היום אני מעמיקה. התקשורת שלי השתפרה וההבנה הבסיסית שיש עוד אנשים סביבי ואלוהים ירחם, יש להם גם דעה ו – תחזיקו חזק – אלה רשאים להביע אותה.

היום, אני נהנית מהליכה (במיוחד עם אוזניות) אני מבינה שאני זקוקה לרגיעה ולהתחברות עם הטבע. הגוף צריך את זה. הנפש צריכה איזון. אז אוקיי, נכון, עדיין קשה לי עם חול בין האצבעות ברגליים, לא מתה על הים במילים אחרות, אבל ירוק – זה סיפור אחר.

הרבה מאיתנו אוהבים פארקים. ריאות ירוקות באמצע נוף אורבני. שקט של טבע באמצע רעש עירוני. אני יכולה לכתוב כל כך הרבה על איך פארקים גורמים לי להרגיש. על התחושה שסיגלתי לעצמי כששתי רגליי שוכבות ישרות על הקרקע.

עבורי, פארקים זה לא רק שמיכה משובצת, סלסלת קש וסנדוויצ'ים. בפארק אתה לא רק שוכב ומביט אל השמיים בתהייה קיומית. בפארק אפשר לעשות טאי צ'י, הולה הופ, לשחק תופסת, לרוץ, לרקוד, לקפוץ, לשחק עם הכלב, להתאמן על גלגלון, מחבואים, לנגן על גיטרה ושלל פעילויות שיגרמו לכם לזוז ולא להתקבע. פעילויות בחוץ. בטבע. פעילויות אלה לא פחות יחברו אתכם לטבע מאשר שכיבה בלי לזוז או קריאת הכרך העשרים וחמש של הארי פוטר. אולי אפילו יותר.

אם כך, ההיפראקטיבית שבי תסייע לי לחוות את הצד הפעיל של הפארק וההיפית שבי תסייע לי להשתרש ולהירגע.

בכל מקום בו אני מטיילת אני מקדישה יום אחד שלם לפארק המקומי. היום הזה לרוב יהיה באמצע הטיול. בהנחה ואני יודעת מהו אמצע הטיול. הסיבה היא פשוטה – איזון – בהתחלה, אשוטט, אתרגל, אתמקם ואחקור את הסביבה המיידית שלי. לקראת סוף הטיול, אקדיש את הזמן לדברים שהם טיפה יותר נחוצים ומה שלא הספקתי.

בכלל, אני אוהבת הרפתקאות, פחות אוהבת לתכנן. יום אחד אפנה ימינה. יום אחר אפנה שמאלה. אמצע הטיול לגמרי מוקדש לצ'יל בפארק. יום אחד שלם המוקדש להתחברות פנימית, להפנמה ועיבוד של כל מה שחוויתי עד כה ואיך אני רואה את ההמשך.   

בפארק (כמו בסופר) ניתן ללמוד הרבה על החיים המקומיים. איך הם מעבירים את שעות הפנאי שלהם. מהו המשחק החברתי שהם אוהבים לשחק, מה ממוצע הילדים במשפחה ואפילו מה הם לוקחים איתם בתיק. תשמעו, אני לא מחטטת לאנשים בחפצים – כן? אבל מבט מהיר על הטריטוריה שלהם יכול לגלות עולם שלם.

הגעתי לפארק מקסימיר. פארק עצום מהמאה ה-18 הקרוי ע"ש הבישופ מקסימיליאן וממוקם בחלקו המזרחי של העיר.

הופתעתי לגלות כי יש ווי פיי חינם ברחבי הפארק. גן חיות. מסעדה מרתקת בראש אחת הגבעות – שלמעשה היתה פעם מגדל תצפית. מדרגות המובילות לאנדרטת mogila.  והרבה מאוד כלבים. קרואטים, להבדיל משאר מדינות הבלקן, לפחות כפי שאני חוויתי אותן, מתים על כלבים, כמעט בכל בית קרואטי יש כלב (ע"ע דלמטי).

הגעתי לפארק מקסימיר בסוג של התרוממות רוח ונפש וכך הוא ייחרט בזכרוני.

הרי בדיוק יצאתי למסע של חיי. הרביעי במספר. אוקיי אז אולי לא הכי של חיי. נקרא לזה – המסע של התקופה הנוכחית של חיי. יש לי כמה מטרות מובהקות אבל הרוב לא ממש ידוע. זו רק ההתחלה ולכן אני מרגישה מצוין עם מבט חודר עמוק וסקסי כלפי העתיד.  

עתיד, היר איי קאם. אול דה ווי אפ!

2 תגובות על “פארק מקסימיר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *